למה בריינסטורמינג (סיעור מוחין) הוא בזבוז זמן למנהלי מוצר, ומה אפשר לעשות

״בואו נעשה בריינסטורמינג״ הוא אחד מהמשפטים הפחות אהובים עליי. איכשהו, כשמכריזים על זה, אני יודע שאני נכנס לעוד פגישה של שטויות אינסופיות שמסתכמות בסוף... בעוד בריינסטורם. 

אבל אתם לא צריכים לסמוך רק עלי. מחקרים רבים מוכיחים את זה. למשל, בשנת 2010 באוניברסיטת סירקיוז ערכו מחקר על-800 צוותים שנקרא ״אובדן יעילות בקבוצות בריינסטורמינג: אינטרגרציה מטא-אנליטית.״ Productivity Loss in Brainstorming Groups) A Meta-Analytic Integration). התוצאות של המחקר הראו כי הועלו יותר רעיונות מקוריים כשמשתתפי המחקר עבדו לבד ולא דיברו אחד עם השני. המחקר גם הסיק כי לבריינסטורמינג יש השפעה שלילית על יעילות, בעיקר בצוותים גדולים. 

במאמר של Harvard Business Review, ״הסיבה שבריינסטורמינג קבוצתי הוא בזבוז זמן״, מציג תומאס צ׳אמורו-פרמוזיק מספר סיבות: 

בטלה חברתית: אנשים נוטים להתאמץ פחות כשהם עובדים בקבוצות בהשוואה לעבודה לבד. 

חרדה חברתית: אנשים חוששים כיצד אחרים יקבלו את הרעיונות שלהם, דבר המשפיע באופן שלילי על הביצועים שלהם ויכולתם להגות רעיונות יצירתיים. 

רגרסיה לממוצע: כאשר אנשים עם יכולות שונות עובדים יחד, ישנה נטייה להשוות ביצועים עם האנשים המוכשרים פחות בצוות. 

חסימה יצירתית: לא משנה כמה אנשים יושבים בצוות, כל אחד יכול להביע רק רעיון אחד שהוא מעוניין ששאר חברי הצוות ישמעו. כתוצאה מכך, מספר הרעיונות שהוגה כל אחד יורד משמעותית בקבוצה. 

אם זה לא מספיק, עבורי, אלה הסיבות שגורמות לי לברוח כשמישהו אומר ״בואו נעשה בריינסטורמינג!״ 

1. בריינסטורמינג מניח שהבעיה כבר הוגדרה. המציאות היא שברוב המקרים הגדרת האתגר חשובה יותר מהפתרון עצמו. 

2. בריינסטורמינג זו טכניקה פתוחה מדי ויכולה להתבצע בהרבה דרכים שונות ובזמנים שונים. זה אולי היה בסדר בשנות החמישים, אבל לא היום. אני רוצה להיכנס לפגישה בידיעה כמה זמן היא תיערך, ושתוצאת הפגישה תהיה משימות ברורות שמוקצות לאנשים שיכולים לבצע אותן. 

3. בבריינסטורמינג קיימת הנחה שהפתרון הטוב ביותר יגיע מאחד המשתתפים בחדר, רק שבמציאות, כשזה מגיע לתכנון המוצרים, הוא לא. סביר להניח שהתשובה תגיע מהמשתמשים שלנו, או לפחות תושפע מהם מאד. אנחנו לא צריכים לבזבז את הזמן שלנו בבריינסטורמינג, אנחנו צריכים לקבל רעיונות מהמשתמשים! אנחנו צריכים לטעות, ללמוד, ולתקן מהר. 

אז מה אפשר לעשות? אנחנו זקוקים למערכת מובנית שעוזרת לנו להגדיר את האתגר וליישם את הרעיונות שלנו על המשתמשים במהירות!  ג׳ייק נאפ, במקור מ-Google Ventures, המציא שיטה כזאת. הוא קרא לה Design Sprint (לפעמים נקראת Google Design Sprint) וכתב עליה ספר נפלא שנקרא Sprint. 

דיזיין ספרינט הוא תהליך של חמישה ימים שמתחיל בלהגדיר את האתגר ומסתיים באבטיפוס שנבחן עם משתמשים אמיתיים. ב-RED, אנחנו משתמשים בגרסה משופרת (2.0) של הספרינט , שפותחה על ידי AJ&Smart וכוללת תהליך של ארבעה ימים בלבד! 

יום 1 

הגדרת האתגר: מגדירים את הבעיה ומיישרים קו עם כל בעלי העניין לגביה. 
ייצור פתרונות מרובים: משתמשים בכוח של הקבוצה כדי להציע פתרונות רבים לאתגר. חברי הצוות עובדים לבד – ללא בריינסטורמינג – בשביל להימנע מכל הבעיות שתיארתי כבר. 

יום 2 

מציגים את הפתרונות הטובים ביותר ועורכים הצבעה: כל הפתרונות מוצגים על הקיר לאחר הצבעה, וה״מחליט״ בוחר את הפתרון הזוכה (לפעמים שילוב של שני פתרונות). 
מגדירים את האבטיפוס באמצעות תרשים (Storyboard): הפתרון המנצח הופך לתוכנית שתוצאתה תהיה אבטיפוס שנראה אמיתי. 

יום 3 

מעצבים ובונים אבטיפוס: מעצבי UX/UI יוצרים אבטיפוס (הוא חייב להיראות אמיתי לחלוטין, ובד״כ אין צורך בתכנות). 

יום 4 

בודקים את האבטיפוס עם 5 משתמשים אמתיים: זהו רגע האמת בו מקבלים פידבק על הפתרון הנבחר. 

אז, מה הלאה? 

משתמשים בתוצאות מבדיקת המשתמשים בשביל לתכנן את השלבים הבאים. זיכרו, חשוב יותר להתחיל מלהיות צודק. מייצרים תוכנית, וקובעים סדר עדיפויות לכל משוב השלילי. מחליטים אילו דברים צריכים להשתנות. המשימות יכולות להוביל אותנו לספרינט חוזר (תהליך זהה אבל יותר ממוקד על אבטיפוס יותר מפורט) ולבסוף לתוכנית ל –MVP (Minimal viable product). 

הדיזיין ספרינט מספק תהליך מובנה שנותן לחברי צוות זמן לחשוב לבד לפני שהם חולקים רעיונות. מעבר לכך, השימוש בדיזיין ספרינט 2.0 בתהליך שלכם, בעזרת פידבק ממשתמשים אמתיים, יאפשר לכם לגלות במהירות איזה מוצר אתם צריכים לבנות - טוב יותר ומהר יותר.

תגובות